מהו חוק נפגעי חיסון, מדוע הוא לא ממש אפקטיבי ואת מי ניתן לתבוע במקרה של נזק גוף כתוצאה מחיסון? כל מה שחשוב לדעת!
יש המון המצאות ששינו את העולם והמצאת החיסונים היא ללא ספק אחת מהן. אבל למרות שאין עוררין על כך שמאז החיסון הראשון נגד האבעבועות השחורות שהמציא אדוארד ג’נר בשנת 1769, ניצלו חייהם של מיליוני בני אדם – עדיין קרו (ועוד ייתכנו) מקרים מעטים שבהם חיסון גרם לנזק פיזי חמור ובמקרים נדירים יותר אפילו למוות.
הבעיה היא שבניגוד לנזקי גוף אחרים שבגינם ניתן להגיש תביעת נזיקין כנגד הגוף האחראי ו/או הגוף המבטח, ולמרות שיש במדינת ישראל חוק ספציפי (חוק ביטוח נפגעי חיסון, התש”ן-1989) שקובע כי המדינה היא זו שתישא באחריות הנזיקית במקרה של פגיעה מחיסון – בנזקי גוף שנגרמו כתוצאה מחיסון העניין המשפטי מורכב יותר. הרבה הרבה יותר.
למען הסר ספק! אנחנו בעד חיסונים. הם מצילים חיים, פשוטו כמשמעו. וגם אם בוחנים את היחס בין מספר האנשים שהם הצילו ועוד יצילו לבין מספר האנשים שנפגעו מחיסון (מבלי לגרוע בעובדה שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו) – הרי שאין בכלל ספק באשר לפער המשמעותי בין השניים, שנוטה בעשרות מונים לטובת החיים שניצלו.
אז כן… חשוב וצריך להתחסן, גם בחיסונים שגרתיים וגם בחיסוני חירום (כמו חיסוני הקורונה), אבל חשוב לא פחות להיות מודעים לזכויות של נפגעי חיסון בישראל, למורכבות המשפטית ולמה שצריך/אפשר לעשות במקרה שבו נגרם חלילה נזק כתוצאה מחיסון.
למה זה כל כך מסובך?
כדי להבין את המורכבות המשפטית של תביעות הנזיקין שעוסקות בנפגעי חיסון, צריך להכיר קודם (ממש על קצה המזלג) את השתלשלות העניינים ואת שני האתגרים המשפטיים והמוסריים הרחבים יותר שעומדים בבסיס העניין:
1. הסתירה המשפטית-ערכית
בלי להיכנס כאן להסברים ארוכים ומעיקים או לפילוסופיות משפטיות וחברתיות, נציין רק את שני עקרונות היסוד שעומדים (כבר עשרות שנים) בבסיס הסתירה הפנימית של סוגיית החיסונים:
- מצד אחד – מבחינה חוקית (לפחות במדינות דמוקרטיות כמו ישראל) לא ניתן לחייב את הציבור להתחסן, שכן חיוב שכזה עומד בסתירה ל’חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו’ ומהווה פגיעה מהותית בעקרון האוטונומיה של הפרט (עיקרון יסוד שמעוגן בחוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996).
- מצד שני – תפקידה של הממשלה הוא לשמור על טובת הציבור ובריאותו, גם אם לעיתים טובת הכלל גוברת על טובת הפרט. בדיוק כמו במקרה של חיסונים שבו ההחלטה של הפרט לא להתחסן, עלולה לסכן את בריאותם של אחרים.
במהלך השנים אגב, נעשו לא מעט ניסיונות לחוקק חוק שיחייב את הציבור להתחסן, אך נכון להיום אף אחת מהצעות החוק האלו לא התקבלה. אחת הדוגמאות המוכרות היא הצעת החוק שהגיש חה”כ לשעבר אורן חזן בשנת 2018, במטרה לאסור כניסת ילדים לא מחוסנים למוסדות החינוך הפורמליים. זאת בעקבות התפרצות מחלת החצבת בקרב ילדים וההתנגדות של הורים רבים לחסן את ילדיהם.
הדיון המשפטי המהותי והכה מורכב הזה צף שוב לאחרונה, עם הידיעה על הגעתם של חיסוני הקורונה לישראל. על פי הדיווחים נבחנה גם הפעם האפשרות לחוקק חוק שיחייב את כל אזרחי ישראל להתחסן, אך גם הפעם נתקלה ההצעה בהתנגדויות רבות ולא עברה לשלב המעשי (לפחות בינתיים…).
2. ה”תנאי” של יצרניות החיסונים
באופן טבעי, הגוף הראשון שאליו מופנית אצבע מאשימה במקרה שבו נגרם נזק כתוצאה מחיסון, הוא כמובן יצרנית החיסון (אלא אם מדובר במקרה של רשלנות רפואית, אבל על זה נרחיב בהמשך). ההיגיון ברור: יצרנית החיסון היא זו שפיתחה את התרכיב, קבעה את המינון, ערכה את הניסויים והפיצה את החיסונים. לכן אם רכיב כלשהו בחיסון גרם לתופעת לוואי חמורה שהובילה לאותו נזק, הרי שהאחריות צריכה להיות מוטלת על מי שייצר אותו.
אבל… בעקבות מספר תביעות נזיקין שהוגשו בארה”ב כנגד יצרניות חיסונים אי שם בשנות ה-30 של המאה שעברה, “הודיעו” היצרניות לממשלת ארה”ב, כי הן מפסיקות את הייצור והשיווק של החיסונים עד שיינתן להן פטור מאחריות נזיקית במקרה של נזק כתוצאה מקבלת חיסון. ממשלת ארה”ב שרצתה כמובן להגן על בריאות אזרחיה הסכימה לתנאי הזה והעבירה אליה את האחריות. מאז נוהגות ככה יצרניות חיסונים וממשלות רבות וכן, גם במקרה של חיסוני הקורונה חתמו רוב הממשלות (בהן גם ישראל) על הסכם שפוטר את היצרניות מאחריות נזיקית.
הפתרון(?): חוק ביטוח נפגעי חיסון
בשנת 1989, לאור התנאי המאוד לא מתפשר של יצרניות החיסונים וכדי לעודד את הציבור להתחסן בלי לחייב אותו, חוקק בישראל ‘חוק ביטוח נפגעי חיסון, התש”ן-1989’, שלפיו מדינת ישראל בעצמה היא זו שאחראית (מבטחת) את מי שמקבל חיסון ואת מי שבא עמו במגע מפני פגיעה העלולה להיגרם בעקבות החיסון. במילים אחרות: חוק נפגעי חיסון קובע כי במקרה של פגיעה כתוצאה מחיסון, המדינה היא זו שתישא באחריות ותשלם פיצויים לניזוק, מבלי שיצטרך להוכיח שהתקיימה עילת רשלנות.
מה קובע החוק? (העקרונות החשובים)
- מטרת החוק היא כאמור להגן על נפגעי פיצויים ולקבוע כי במקרה כזה, המדינה היא זו שתפצה את הנפגע.
- החיסונים המבוטחים במסגרת החוק: חיסון משולש – קרמת-צפדת-שעלת (DTP) או כל מרכיב שלו בנפרד; חיסון שיתוק ילדים (פוליו); חיסון משולב – חצבת-חזרת-אדמת (MMR) או כל מרכיב שלו בנפרד; חיסון נגד דלקת קרום המוח הנגרמת על ידי Hemophillus Influenza; חיסון נגד דלקת כבד נגיפית – Hepatitis B; חיסון אחר שניתן בהתאם לסעיף 19 ל‘פקודת בריאות העם, 1940’ (אבעבועות, חולירע או דבר).
- בתביעות אלו לא נדרש הניזוק להוכיח כי הייתה רשלנות (או אשם תורם) מצד המחסן או גוף אחר כלשהו, אלא רק שקיים קשר סיבתי בין הנזק לחיסון. עם זאת חשוב לציין, כי החוק אינו תקף במקרים שבהם החיסון ניתן כחלק מטיפול רפואי.
- מי שדן בתביעות שמוגשות ע”פ החוק הזה, היא וועדת מומחים מיוחדת שהוקמה במיוחד לשם כך וכוללת שופט ושני רופאים בעלי מומחיות בתחום החיסונים. הוועדה היא זו שמחליטה אם אכן קיים קשר סיבתי, ואם כן – היא זו שגם קובעת את אחוזי הנכות (בהתאם לקריטריונים המפורטים בסעיף 61 לחוק הביטוח הלאומי).
- גובה הפיצוי במקרה כזה נקבע מראש בתקנות שמהוות למעשה את ‘פוליסת הביטוח’ (בתוספת הצמדה למדד), והוא נמוך מאוד ביחס לתביעות נזיקין אחרות.
- אדם שבוחר להגיש תביעה לפי חוק נפגעי חיסון, לא יהיה זכאי להגיש בגין אותה פגיעה תביעה לפי פקודת הנזיקין (רשלנות רפואית למשל), ולהפך – מי שהגיש תביעה לפי פקודת הנזיקין לא יהיה זכאי להגיש תביעה לפי חוק נפגעי חיסון. זאת ללא קשר לתוצאות התביעה. המשמעות היא שלא מדובר רק במניעת “כפל פיצוי” במקרה של קבלת התביעה, אלא גם במקרה שבו התביעה במסלול הראשון שנבחר נדחתה.
- תקופת ההתיישנות להגשת תביעה לפי חוק נפגעי חיסון היא שלוש שנים בלבד ולא שבע שנים כפי שקובע חוק ההתיישנות, זאת מכיוון שהמדינה מבטחת את מקבלי החיסון על יסוד פוליסת ביטוח שעליה חל חוק חוזה הביטוח ולא חוק ההתיישנות.
נשמע טוב, נכון? אבל…
בפועל מדובר בחוק שהוא גם מוגבל מאוד מבחינת הפיצוי שמגיע דרכו, וגם (בעיקר) כמעט לא ישים מבחינת תביעות נזיקין. למעשה ע”פ מאמר מקיף שכתב שופט ביהמ”ש העליון בדימוס פרופ’ יצחק אנגלרד ובו העביר ביקורת נוקבת על כישלון חוק נפגעי החיסונים בפועל – מאז שחוקק החוק לא ניתנה אפילו החלטה אחת מטעם הוועדה שהעניקה פיצויים לנפגע חיסון!
לדבריו, עד כה פורסמו אך ורק שתי החלטות של ועדת המומחים בעניין, בשתיהן שללה הוועדה את הקשר הסיבתי בין החיסון לבין הפגיעה בילד (במקרה הראשון תסמונת וסט, ובשני תסמונת מוות בעריסה). ידוע אמנם כי במקרים מעטים אחדים ניתנו פיצויים על יסוד הסכם פשרה בין המדינה לבין הנפגעים, אך “אין נתונים בדוקים על מקרים אלה, בין היתר משום שעל הנפגעים היה לחתום על סעיף סודיות בהסכם האוסר עליהם לגלות את פרטי הפשרה”.
תוסיפו על זה את החשיבות הקריטית שיש לבחירת “מסלול התביעה” (לפי חוק נפגעי חיסונים או לפי פקודת הנזיקין), את גובה הפיצוי הנמוך ואת תקופת ההתיישנות הקצרה, והרי לכם ההסבר למורכבות הרבה של תביעות נזקי חיסון.
זכויות נוספות המגיעות לנפגעי חיסון
בנוסף וללא קשר לתביעת הפיצוי, זכאים נפגעי חיסון לממש זכויות נוספות המגיעות להם מתוקף חוקים שונים ותקנות אחרות, בהתאם לסוג הנזק ולהיקפו. כך למשל: הגשת תביעת נכות או תביעה לקבלת גמלת שאירים כנגד המוסד לביטוח לאומי; הגשת תביעה למס הכנסה לצורך קבלת פטור ממס; ו/או הגשת תביעה כנגד חברות הביטוח הפרטיות – בתנאי שישנה כמובן פוליסה מתאימה (כדוגמת סיעוד).
מה אפשר לעשות?
במקרה שבו נגרם חלילה נזק כתוצאה מחיסון, ניתן כאמור לבחור אחת משתי האפשרויות להגשת תביעת פיצויים: תביעה לפי חוק נפגעי חיסון (“מסלול א”), או תביעה לפי פקודת הנזיקין (“מסלול ב”).
כפי שוודאי כבר הבנתם לכל אחד מהמסלולים יש את היתרונות והחסרונות שלו, אך המשותף לשניהם הוא הקושי הרב שכרוך בהוכחת עילת התביעה: קשר סיבתי בין הנזק לחיסון במקרה של מסלול א’, או התנהגות רשלנית הקשורה לחיסון (אם החיסון ניתן בניגוד לפרוטוקול ההנחיות לדוגמה) וקשר בינה לבין הנזק.
מכיוון שבמקרים כאלו יש חשיבות רבה גם לזמן וגם לבחירה, הדבר הראשון והחשוב ביותר שצריך לעשות הוא לפנות מוקדם ככל האפשר לעו”ד שמתמחה בדיני נזיקין ומכיר היטב גם את סוגיית נפגעי החיסונים. עוה”ד יבדוק את הנתונים, ינחה אתכם באשר להתנהלות המשפטית הנכונה, ייעץ לכם בבחירת מסלול התביעה הנכון וילווה אתכם לכל אורך הדרך (ולמרבה הצער זו דרך ארוכה מאוד).
